שעות שמחות בניו יורק לזכור...
לוק ווייד של The Voice (מצוות פארל) מצטרף להורנבלואר על סיפון שתי הפלגות Alive After Five היוצאות ממזח 15 בנמל סאות' סטריט ביום שישי, 17 באפריל 2015 ובשבת, 18 באפריל 2015. הצטרפו אלינו על סיפון ה-Hornblower Hybrid בגובה 148 מטרים, 600 איש, לשני לילות מרגשים הכוללים הופעות ייחודיות ואינטימיות של לוק ווייד, אחד מזמרי הפופ/פולק-כותבי השירים העולים של האומה, בשילוב עם שייט בלתי נשכח המציג את הנופים הטובים ביותר של קו הרקיע האייקוני של מנהטן, פסל החירות ועוד!
הפלגה בין השעות 18:00-20:00. העלייה למטוס מתחילה בשעה 17:30. כרטיסים החל מ-25 דולר ארה"ב (USD) לאדם בשני הלילות.
הזמן את הכרטיסים שלך ליום שישי, 17 באפריל 2015 או ליום שבת, 18 באפריל 2015.
על לוק ווייד: רק כמה פעמים בדור מגיע אמן עם פוטנציאל לשקף בצורה כל כך כנה את המצב האנושי. שליחות כזו דורשת ענווה ומודעות עצמית שרק לעתים רחוקות מוצאות אמן עד שלהי הקריירה שלו, אז הוא מפנה את הפינה מאידיאליסטי לפילוסופי. לעתים קרובות זמרים-כותבי שירים צעירים שואפים לצייר תמונה במילים, ביטוי מלודי של הוויזואליה, בתקווה ללכוד רגע משמעותי אחד בזמן. לוק שואף ללכוד את המסע שלנו דרכו – ואלבום הבכורה שלו, "The River", מדבר על יציאה מבריקה במסע ההוא.
לגדול ברחוב הרט בעיירה קטנה ולוהטת בטקסס עשוי להיראות כהתחלה משמחת עבור זמר נשמה. אבל עבור לוק ווייד של דבלין, קשה לדמיין שזה יהיה משהו חסר גורל.
לוק, שנולד מאמנים יוצאי דופן ותיאר את עצמו כ'היפים', הוא תוצר של בית שבאמת טיפח יצירתיות. הצעיר מבין ארבעה ילדים, המוזיקה שלו היא הביטוי המודרני של התפיסות המופנמות והנאורות שהנחילו הוריו. בוב וונדה הולידו מודעות עצמית שהופכת את המוזיקה של לוק למהורהרת מטבעה, ללא צורך בגימיק או בחידוש. המילים התובנה והמהורהרות שלו מקלות על הדמיון שאם Hurt Street היה ממוקם באיזו גלקסיה רחוקה, זו עדיין המוזיקה שהוא היה יוצר.
סדרה לא סבירה של מחלות ילדות סיפקה ללוק תחושה מוקדמת של פרספקטיבה שרבים לעולם לא מוצאים אפילו כמבוגרים. התקף של דלקת קרום המוח בעמוד השדרה התגלה ככמעט קטלני, תאונת פיינטבול הותירה אותו עיוור בעין אחת וכמה שנים לאחר מכן מכת חום קשה הותירה אותו מתקשה להתגבר על נזק מוחי זמני ואמנזיה. ואף על פי שהחוויות האלה משפיעות בהכרח על המוזיקה שלו, זה לא בצורה הפטאליסטית שאפשר לצפות לה. בעוד שלשירים שלו יש אולי את אותה תחושה מלאת נשמה של 'נכתב על המרפסת כי הבית היה חם מדי לעזאזל', התוצאה הסופית היא סגנון שמרגיש תמיד מלא תקווה.
זה רק כמה פעמים בדור כי אמן מגיע עם הפוטנציאל לשקף בצורה כל כך בכנות את המצב האנושי. שליחות כזו דורשת ענווה ומודעות עצמית שרק לעתים רחוקות מוצאות אמן עד שלהי הקריירה שלו, אז הוא מפנה את הפינה מאידיאליסטי לפילוסופי. לעתים קרובות זמרים-כותבי שירים צעירים שואפים לצייר תמונה במילים, ביטוי מלודי של הוויזואליה, בתקווה ללכוד רגע משמעותי אחד בזמן. לוק שואף ללכוד את המסע שלנו דרכו – ואלבום הבכורה שלו, "The River", מדבר על יציאה מבריקה במסע ההוא.
יציאתו לאקרנים של "The River" באביב וסיקור תקשורתי נרחב עוררו השוואה מחודשת לדמויות כמו ריי לה-מונטן. כל אחד מהם ייחודי מבחינה סגנונית, לוק מקיף את עצמו במוזיקאים יוצאי דופן ונשאר מודע היטב למקומו במשוואה המוזיקלית. המוזיקליות שאין דומה לה דורשת יותר ליווי מאשר רק תמיכה בליריקה, הוא מאפשר לה לבנות תפאורה ייחודית שבה יוכל לספר את סיפורו.
כשהוא מופיע עם הלהקה המלאה שלו, קטע הקרן הרועם של לוק וקולו מלא הנשמה הם ההשלמה המושלמת של תעוזה וניואנסים. הכתיבה של לוק תמיד כנה ואף פעם לא מתפנקת על עצמה, ויוצרת מוזיקה שמרגישה חלק מהמאזין כמו האמן. הקסם שלו "פגום בהובלה אך נמסר לחלוטין" משך אותו לקהל שלו ועודד קהל מעריצים נלהב בכל מקום שבו הוא מופיע.
באופן אינסטינקטיבי, נראה שלוק מבין שההצלחה שלו היא תמיד משנית לשיר, והתוצאה היא פגיעות מרעננת שאי אפשר לגעת בה עם מוט של עשרה מטרים. המוזיקה היא בעת ובעונה אחת קלת דעת והכרחית. אותו אמן נדיר שמוכן לאמץ את הרעיון הזה יהפוך לעל-זמני, ויהפוך את המוזיקה שבאה לתאר דורות ותרבויות, לא רק כנרטיב היסטורי, אלא כזהות מודעת שבאמצעותה אנו בוחרים ברצון להגדיר את עצמנו בזמן אמת.